מאמרים
גיוס עובדים
זכויות עובדים
חיפוש עבודה
חשיבה חיובית
יומנו של מובטל
יזמות
כספים ופיננסים
מבחן גרפולוגי
מנהיגות
מקום עבודה
ניהול עובדים
עבודה בחו"ל
קורות חיים
קריירה
ראיונות עבודה
תורה פרנסה ויהדות
פרסום
   חובת ההשתדלות במציאת פרנסה
לחץ להגדלה
אם הצלחנו להשיב אל ליבנו שההשתדלות אינה מועילה מאומה, לא בהארכת חיים ולא בפרנסה, לא בשידוכים ולא במלחמות וכבוד - אולי, אין צורך בהשתדלות כלל? אם המשתדל נראה כמורד בגזרת מלך, שמא ההשתדלות אסורה?

מאת: ב"ה
פורסם: 28/03/08 00:32

דף חדש 2

מדוע חויבנו להשתדל  

 

אם הצלחנו להשיב אל ליבנו שההשתדלות אינה מועילה מאומה, לא בהארכת חיים ולא בפרנסה, לא בשידוכים ולא במלחמות וכבוד - אולי, אין צורך בהשתדלות כלל?

אם המשתדל נראה כמורד בגזרת מלך, שמא ההשתדלות אסורה?

בגמרא (מסכת נדה ע:) למדנו מרבי יהושע בן חנניא ש”הא בלא הא לא סגי” - יחד עם השתדלות רוחנית, מחויבים אנו לעסוק גם בהשתדלות גשמית. 

כך גם דרשו במדרש תהילים (קל”ו כ”ט): “'למען יברכך ה' אלוקיך' - יכול אפילו יושב ובטל?   תלמוד לומר (דברים י”ד כ”ט): 'בכל מעשה ידך אשר תעשה'“.

כך גם כתב בעל “חובות הלבבות” בשער הבטחון (פרק ד'): “כמו שאין ביד הבריות לא חייו ולא מיתתו, ולא חליו ובריאותו, כך לא נמסרו לידם פרנסת מזונו ומחייתו ולבושו ושאר צרכי גופו. ואע”פ שברורה לו אמונתו שענינו נתון לגזרת הבורא יתברך, ומה שבוחר לו ה' אין בחירה יפה הימנה, הוא מחויב לטרוח על עניני צרכיו, כטוב לו ביותר לפי ראות עיניו”. ועוד כתב שם (פרק ג'): “יתכוין לקיים בזה מצות הבורא, שצוה לאדם להתעסק בסיבות העולם”.

כיצד נישב את הסתירה, בין אמונתינו שהשתדלות אינה עוזרת, ולפעמים אף מזיקה - לבין החיוב להשתדל.

 

שיטת הרמבן

נח נצטווה על ידי ה' לבנות תיבה באורך שלש מאות אמה וברוחב מאה וחמישים אמה.  שואל הרמב”ן (בראשית ו' י”ט): הרי תיבה בגודל זה אינה מספיקה לכל סוגי בעלי החיים, אלא חייבים אנו לומר שה' עשה נס שמועט החזיק את המרובה, אם כן מדוע הטריח את נח לבנות תיבה כה גדולה?

מתרץ הרמב”ן: “עשו אותה גדולה  למעט בנס  כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים לעשות כל אשר ביד האדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים”.

למדו האחרונים (אור יחזקאל אמונה י”א) שסיבת חיובו של האדם להשתדל בכל המצבים, לעשות כל שבידו, היא כדי למעט בנס. כי אם יהיו מצויים ניסים גלויים, תמעט בחירתנו החופשית. זהו רצון ה', שנמעט בנס, למרות שלא נועיל בכך מאומה לגבי התוצאה.

בדומה לנאמר: “לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס, ואם תימצי לומר עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו” (תענית כ':).

וכן כתב הרמב”ן (דברים כ' ה'): “התורה תצווה בדרך ארץ, ותעשה ניסים עם יראיו בהסתר, ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם”. כך גם למדו התוספות (גיטין נ”ה:): “'אשרי אדם מפחד תמיד', שהיה להם לפחד ולדאוג מן הפורענות לא לבייש את בר קמצא ולעמוד על בת קיסר”. למרות שודאי נחרב בית המקדש בגלל עבירותיהם של כלל ישראל, אבל היו צריכים לעשות השתדלות ולא להכנס למצב סכנה.

 

שיטת בעל חובות הלבבות 

ב”חובות הלבבות” (שער הבטחון פרק ג') מבואר שמשא ההשתדלות הועמס על האדם בעולם  הזה, למרות שאין בהשתדלות תועלת עצמית, כדי לבחון את האדם כיצד יתנהג, האם ייסחף במאמציו להשיג צרכיו או שינהג כיהודי מאמין.

ועוד: שאם לא יצטרך אדם לטרוח, יבוא לידי “וישמן ישורון ויבעט” (דברים ל”ב ט”ו).

 

 שיטת המסילת ישרים  

בעל ה”מסילת ישרים” אומר בפרק כ”א: “וכבר היה האדם יכול להיות יושב ובטל, והגזרה היתה מתקימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני האדם: 'בזעת אפיך תאכל לחם' (בראשית ג'). אשר על כן, חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון. והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי, אשר אין להמלט ממנו. על כן אמרו (ספרי): 'יכול אפילו יושב בטל? תלמוד לומר: 'בכל משלח ידך אשר תעשה'.

אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שההשתדלות הוא המוכרח, וכיוון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו”.   ההשתדלות באמת אינה מועילה, אבל היא קנס, ומס המחויב, ואין דרך אדם להוסיף על קנס או מס.

מוטל עלינו להבין: מדוע חוייבנו להשתדל, אם אנו מאמינים שהשתדלות אינה מועילה במאומה?

 

באור הסבא מקלם

בספר “חכמה ומוסר” (א') מבאר ר' שמחה זיסל מקלם שסיבת חיוב ההשתדלות היא להעמיד את האדם בנסיון. כלומר: מאחר ולמראה עיניו של האדם נראה שהוא השולט בכל עניניו, ועל ידי השתדלותו משיג את אשר חפץ, מוטל עליו להתחזק באמונה שהכל בידי ה' ואין לטבע ממשלה כלל.

זהו בעצם שילוב של דברי הרמב”ן ובעל “חובות הלבבות” שהבאנו לעיל. אם אדם יקבל את כל צרכיו לפי מעשיו, ללא כל השתדלות - לא תהיה לאנשים בחירה בין טוב לרע, שזוהי עיקר מטרת בואו של האדם לעולם הזה.

על ידי ההשתדלות אנו מסתירים את הנס ומשאירים לאדם מקום לנסיון: האם יטעה ויחשוב שמעשיו השיגו את התוצאה, או יבין ויאמין שהכל בגזרת עליון לפי זכויותיו. דהיינו, אפילו שההשתדלות אינה מועילה לשינוי התוצאה, היא עוזרת להעמיד אותנו בכל נסיונות העולם הזה, ואם נעמוד בהם כראוי נקבל את שכרנו.

 

הסבר המכתב מאליהו

מבאר הרב דסלר ב”מכתב מאליהו” (חלק א' עמ' 195): מאחר שעונשי הקב”ה אינם נקמה ח”ו, אלא באים כדי לתקן את החטא, הרי שחובת ההשתדלות היא כדי לתקן את חטא האדם הראשון.     מבואר בחז”ל שיסוד חטאו של האדם הראשון הוא שרצה לדעת גם את הרע, ובזה הוציא את עצמו ממדרגת גן עדן שבה יש רק רוחניות.  אם כך, כדי לתקן חטא זה, מחובתנו לגרום לראיית הרע על ידי מעשים הנראים לעין כאילו אנו פועלים משהו בעולם, ויחד עם זה להאמין שהשתדלויותינו ומאמצינו אינם מועילים. כך נשאר ללא הרע, ובזה יתוקן חטא האדם הראשון.                  

המשותף לכל ההסברים הוא שיש חיוב גמור על האדם לעשות שני דברים שבעצם סותרים אחד את השני. מחד גיסא חייב אדם להשתדל בכל צרכיו כאילו השתדלותו עוזרת, ומאידך גיסא עליו להאמין שמעשיו אינם מועילים. חויבנו בכל אלו כדי להסתיר את נסי ההשגחה ולהשאיר לאדם בחירה, בין המחשבה שבכוחו ובעוצם ידו השיג, או שזכה מכח הדין והדיין העליון. אמנם על ידי ההשתדלות נראה כסותר גזרת מלך, ואינו מועיל לתוצאה, אבל מועיל להשאיר בידי האדם את הבחירה שבאמצעותה ממלא האדם את תפקידו בעולמו, וממילא מתוקן חטאו של האדם הראשון.

 

מדרגת מי שעושים לו נס

לאור דברינו נוכל להבין את דברי הגמרא על אדם שמתה אשתו ולא היה לו כסף לשלם למינקת. נעשה לו נס ונבראו לו דדים והיניק את בנו (שבת נ”ג:). “אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה. אמר לו אביי: אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית”.

כוונת אביי, שמאחר ואין רצון הקב”ה שהעולם יתנהג בניסים, וכאשר ה' עושה נס עם יראיו הוא עושה זאת בהסתר, יכול היה הקב”ה להמציא לאדם זה בדרך כלשהי כסף עבור המינקת. העובדה שהקב”ה עשה לאותו אדם נס גלוי, מראה שהוא לא נמצא בדרגה מספיק גבוהה  בה יוכל להיות זכאי שייעשה לו נס נסתר, ולכן הוא  עדיין נחשב גרוע. כך הדבר בכל מצב: אם מגיע לאדם בדין - הוא יקבל זאת בנס נסתר. אבל אם הקב”ה נותן לאדם למעלה מדרגתו - הוא מקבל זאת בנס גלוי, כדי שיבין שזה לא לפי מידת הדין (ע' מכתב מאליהו א' 201).

 

בדברים אלו נוכל גם להבין את ההבדל בין נס המלחמה של יהודה ואחיו החשמונאים, לנס פך השמן בחנוכה. הקב”ה יכול היה לגרום שיימצאו שמונה כדי שמן בלא נס גלוי. יתרה מזו בהצלה מהיוונים וחנוכת בית המקדש גם אם היתה המנורה מושבתת למשך שבוע עדיין השמחה היתה גדולה. אלא שבזה הראה הקב”ה, שהצלתם מהיוונים היתה מגיעה להם לפי דרגת תשובתם ומסירות נפשם לחיזוק התורה, ולכן זכו לכך בנס טבעי. אולם לדרגת אור המנורה, שהיא עדות להשראת שכינה בישראל, לא הגיעו, ולכן לא קבלו זאת בנס טבעי. אבל הקב”ה הראה חיבתם ונתן להם את השמן בנס שמעלה ממדרגתם (פרי צדיק, חנוכה).

 

מידת השתדלות ואיכותה

 ר' זונדל מסלנט הסביר לתלמידיו שמטרת ההשתדלות היא רק כדי לא להראות כמתנהג בניסים, ולתת בחירה לבני אדם לתלות את ההצלחה בדברים אחרים.  מה עשה ר' זונדל לפרנסתו?

הוא קנה כרטיס פיס ואמר: אם מגיע לי - אקבל, וזה לא יהיה בגדר נס גמור מכיוון שגם אחרים זוכים. אבל אם לא מגיע - ממילא לא יגיע לי גם אם אעבוד כל היום.

האם גם לנו מספיק רק לקנות כרטיס פיס כדי להתפרנס, ואין צורך לעבוד כלל, או שיש דרגות שונות?

 

יראה שוטה  

הרמח”ל אומר: “יש יראה ראויה ויש יראה שוטה, יש בטחון ויש הוללות...  מי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה, ויפקיר עצמו לסכנות, הנה אין זה בטחון אלא הוללות.  והנה הוא חוטא במה שהוא עושה נגד רצון הבורא יתברך שמו, שרוצה שישמור האדם את עצמו. ונמצא שמלבד הסכנה המטבעת בדבר, אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחיב בנפשו בקום עשה, בחטא אשר הוא חוטא. ונמצא החטא עצמו מביאו לענש...

אך היראה השוטה היא: שיהיה האדם רוצה להוסיף שמירות על שמירות, ויראה על יראה...

והכלל להבחין בין שתי היראות הוא...  מקום שההזק מצוי ונודע יש לשמר, אך מקום שאין ההזק נודע אין לירא. ועל כיוצא בזה נאמר: 'רעותא דלא חזינן לא מחזיקינן', ו'אין לו לחכם אלא מה שעיניו רואות'“ (מסילת ישרים ט').

 

כמות ההשתדלות לר' אלחנן וסרמן  

בעניין נשים שסכנה מסוימת להם להתעבר, רבי מאיר התיר להם למנוע הריון, וחכמים חלקו עליו ופסקו שיתנגו כרגיל, ומן השמים ירחמו. דהיינו: אנו לא דואגים לסכנת נפשות, ואפילו עושים דבר המסכן את האישה, כדי לא לעבור על איסור. בקובץ שעורים (כתובות קל”ו) שואל ר' אלחנן וסרמן: הרי ידוע הכלל שפיקוח נפש דוחה שבת, וכן את כל האיסורים בתורה. אם כך, מה החילוק בין המקרים? מדוע בחולה בשבת אנו איננו אומרים: “מן השמים ירחמו”?

אותו עיקרון הלכתי נמצא במסכת ע”ז (ל:): אוכלים תאנים בלילה, ולא חוששים שמא הטיל בהם נחש את ארסו, כיוון ש”מן השמים ירחמו”. מדוע אין אנו אומרים שהדבר אסור משום סכנה, כמו לגבי הרבה דברים אחרים בש”ס?

מתרץ הקובץ שעורים: “וצריך לומר דאין אדם חייב להמנע ממנהג דרך ארץ, וממילא הוי כאלו אין בידו לשמור את עצמו, ואז נשמר מן השמים. אבל מי שבידו להזהר, אינו בכלל פתאים, ואם לא ישמור את עצמו, הוא מתחייב בנפשו, ולא יהיה משומר מן השמים”.

רואים אנו שכמות ההשתדלות שחייב סתם אדם לעשות, תלויה בדרך ארץ של העולם. מה שהעולם אינם דואגים, הוא בכלל מנהג דרך ארץ, ואין בו מקום להשתדל. לכן נקרא כדבר שלא בידו, ופטור מכל השתדלות, ומן השמים ירחמו, אפילו כשיש סכנה מסוימת בדבר. אבל מה שלא בכלל דרך ארץ, חייב האדם להשתדל בו.

 

שיטת הרמבן ורבנו בחיי  

הרמב”ן (בראשית ו' י”ט) אומר: “הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים לעשות   כל שביד האדם לעשות”.

רבנו בחיי (במדבר י”ג ב') אומר: “שלמה המלך יזהיר כל אדם שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות. ובדרך הטבע כל מה שבכוחו ושימסור השאר בידי שמים... כמי שרוצה ללכת למלחמה על אויביו, שראוי לו שיכין כלי זין וסוסים ומרכבות ליום המלחמה. שאם אינו מכין ויסמוך על הנס ימסר ביד אויביו. או כמי שיש לו חולה שהוא ראוי לתקן לו... ואחר שעשה כל יכולתו והשתדל בכל כוחו ועשה בדרך הטבע כל הכנותיו, אין ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו רק בשם יתעלה, לא בהכנות האלה.

כי יש אדם שיאבד במלחמה עם כל ההכנות, ויש שינצל בלעדיהם. ויש חולה שימות עם המאכלים המועילים, ויש שתגיע לו רפואה עם המאכלים הרעים המזיקים... ואם יהיו זכאים, מעט מהם ינצחו עמים רבים. ואם היו חיבים, מעט מן האויבים ינצחו רבים מהם. מכל מקום באה מצות התורה לישראל לעשות כל השתדלותם בהכנות האלה”.  למדנו מדבריו שאע”פ שחייבים אנו באמונה מוחלטת שהשתדלותנו לא תועיל מאומה, מכל מקום מצווים אנו לעשות כל שבכוחנו בדרך הטבע.

האם לדעת הרמב”ן ורבנו בחיי ההולך בעקבותיו, לא קיים מושג של השתדלות מיותרת?

יודעים אנו שהרמב”ן הוא זה ש”בא בתביעות” כלפי האבות על השתדלות מיותרת. הוא אף זה שכתב: “ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה'... והוא לא היה מעדת ה' ושחלקם בחיים” (ויקרא כ”ו י”א). כיצד יתואמו דבריו?

חייבים אנו לומר שהרמב”ן ורבנו בחיי לא חלקו על המפרשים לעיל.  אבל כוונתם היא שכל זמן שההצלה נראית כנס, חייב האדם לעשות  כל שבכוחו כדי לא להסתמך על הנס (במיוחד לרמב”ן שדיבר על ניסים). וכן כתב הרמב”ן (דברים כ' ה'): “התורה תצווה בדרך ארץ ותעשה ניסים עם יראיו בהסתר, ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם”.  אך כאשר המצב (לכל אדם לפי דרגתו, בכל נושא) נראה כטבע, אין יותר צורך בשום השתדלות, גם לרמב”ן ולרבנו בחיי. מי שיעשה מכאן ואילך השתדלות, יחשב הדבר כחוסר אמונה בכך שלה' הישועה, והכל בגזרת עליון.

לכן ליעקב למשל היה מספיק לשים אבנים סביב ראשו להגן מחיות רעות, למרות שההגנה אפסית, כיוון שלדרגתו כבר היה הנס נסתר. כך גם העורות שלבש על ידיו בזמן שנכנס אל אביו היו לדרגתו השתדלות מספקת, למרות השוני הרב ביניהם לבין ידי עשיו.

 

יוסף המשביר

אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו” (תהילים מ' ה'), דרשו חז”ל: זה יוסף. בעמדו לפני פרעה, הוא מאמין ובוטח שאין ביכולתו לשנות דבר, כיוון שהכל בגזרת עליון לכל אחד לפי זכויותיו. לכן המילה הראשונה שאמר היתה: “בלעדי”.

אותו יוסף מייעץ לפרעה איך לאגור מזון, ואיך לחמש את מצרים. הוא עצמו גם דואג לכל האיסוף, הוא המשביר, והוא דואג אישית לחלוקת האוכל במשך שבע שנים. כיצד מתישבת השתדלות כה גדולה, עם אמונה שכל אחד מקבל בדיוק את הנגזר עליו לפי מעשיו? איך הבוטח הגדול, עושה כל כך הרבה השתדלויות ותחבולות כדי לדאוג לאוכל? הרי מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה?

אומר הרב דסלר (מכתב מאליהו ד' 30): אין חסרון בעצם ההשתדלות, אם היא נעשית באמונה אמיתית של “בלעדי”, והבנה שאין ההשתדלות מועילה מאומה. אם אדם באמת מאמין ובטוח בכך, אין ההשתדלות מפריעה. יוסף הבין שבמצב אנשי מצרים, (כיוון שההשתדלות הינה בעבורם) צריך לעשות הרבה מאוד השתדלות כדי להסתיר את הנס. אבל ככל שמרבים בהשתדלות חייבים גם להרבות בשינון “בלעדי”, שאין ההשתדלות מועילה מאומה. לכן, המרבה בהשתדלות, אם ירבה כנגד ההשתדלות גם באמונה שאין ההשתדלות עוזרת לו מאומה, לא יפול ממדרגתו בגלל ההשתדלות.  במדרגת מצרים - מה שעשה יוסף היה הכרחי כדי להסתיר את הנס ולהשאיר בחירה.

 

המרגלים והמעפילים 

מכיוון שגדרי מצוות ההשתדלות תלויים בדרגת האדם, הרי בהכרח שהם משתנים לא רק מדור לדור ומאדם לאדם, אלא גם משעה לשעה. כך למדנו שבשילוח המרגלים נתבעו בני ישראל על השתדלות מיותרת וחוסר אמונה כיוון שלה' המלחמה. לכן נגזר עליהם לנדוד ארבעים שנה במדבר, כדי לחזק את האמונה שהכל בידי שמים.

מיד לאחר מכן באים המעפילים ורוצים לתקן את הדבר, ואומרים: “הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה'“. הם בעלי בטחון שה' יעזור, ומוכנים להלחם בלא השתדלות נוספת. לכאורה ממש תיקון החטא.  מדוע אם כך אומר להם משה: “אל תעלו”?

אומר רבי אברהם בן הרמב”ם בספרו “המספיק לעובדי ה'“ (פרק הבטחון): בדרגת דור יוצאי מצרים, שראו את כל ניסי מצרים ומעמד הר סיני, כיבוש ארץ ישראל היה צריך להחשב דבר טבעי. עבורם שילוח המרגלים מהוה השתדלות מיותרת, ולכן נתבעו על כך. אולם לאחר החטא הם כבר היו בדרגה פחותה יותר. במצב זה, להתנהג כמו בוטחים כשזו אינה דרגתם האמיתית, נחשב הדבר כהוללות והסתמכות על נס, לכן אסר עליהם משה לעלות.

חיוב ההשתדלות תלוי במדרגת האדם. לפי דרגה זו אם יחכה לניסים ולא יעשה את ההשתדלות המוטלת עליו לא לסמוך על הנס, ייתבע על חוסר השתדלות והתנהגות בהוללות. אולם מה שבמדרגתו כבר אינו נראה כנס, מכאן ואילך פטור מהשתדלות. 

 

השתדלות ר' חיים מוולוז'ין  

ר' חיים מוולוז'ין חש בראשו ושם תחבושת לרפואה כי סבר שזו השתדלות מחוייבת, וכך נכנס אל הגר”א. הגר”א דבר איתו בעניני בטחון ואז הסיר את התחבושת. לאחר מספר דקות, תוך כדי ישיבתו אצל הגר”א, החזיר ר' חיים את התחבושת למצחו.

כשנשאל ר' חיים לפשר הנהגתו המוזרה, הסביר שבדרגה שהיה בכניסתו לגר”א אחז שצריך לעשות השתדלות ברפואה, לכן שם את התחבושות. אולם בשמיעת דברי הגר”א הרגיש שעלה בדרגה, ולכן זו כבר השתדלות מיותרת עבורו, ולכן הסיר את התחבושת. אבל כשהמשיכו ללמוד הרגיש שדרגת בטחונו ירדה, ולכן אחז שהוא מחוייב לנהוג השתדלות ולכן החזיר את התחבושת (עלי שור חלק ב').

ראינו שחיוב ההשתדלות לבעלי מדרגות, שונה לא רק מאדם לאדם, אלא אפילו באותו אדם יכולה להשתנות חובתו להשתדל גם מספר פעמים בשעה, בהתאם לדרגתו. למדרגת אנשים רגילים, שאינם מתעלים בכל שעה, נתבע מאיתנו להשתדל ולהסתיר את הנראה לגבינו כנס, לא פחות ולא יותר.           

 

רשבי ורבי ישמעאל  

מאחר ולמדנו שיש דרגות שונות בחיוב ההשתדלות, נוכל להבין את מחלוקת רבי שמעון בר יוחאי ורבי ישמעאל. במסכת ברכות (ל”ה:). ביהושע נאמר: “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך” (יהושע א'), ובתורה נאמר “ואספת דגנך...” (דברים י”א). איך יתכן לעסוק בתורה ללא הפסק יומם ולילה, וגם לטפל בכל צרכי השדה?

מתרץ רבי ישמעאל “הנהג בהם מנהג דרך ארץ”. דהיינו, שיעשה אדם את ההשתדלות כדרך אנשי העולם, ובשאר זמנו יעסוק בתורה.

אולם רבי שמעון בר יוחאי אינו מסכים לכך, ושואל: “אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח - תורה מה תהא עליה?”

לדעת רשב”י אם אדם יעסוק בכל ההשתדלויות לצרכי מחייתו לא ישאר לו זמן ללמוד תורה, וזו אינה יכולה להיות הדרך.

לכן אומר רשב”י: “בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים. (וממילא אין מפריע לעסוק בתורה יומם ולילה) ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: 'ואספת דגנך'“.

אפשר לומר שיסוד מחלוקת רבי ישמעאל ורשב”י היא: כמה השתדלות חייב אדם לעשות - האם כדרך הטבע לאנשי העולם, או כדרך הטבע לגביו, שזה תלוי במדרגתו באותה שעה.

אמר אביי “הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן”. מסבירים האחרונים שזו אינה מחלוקת בין רבי ישמעאל לרשב”י, אלא הדרך לרבים בעלי מדרגת ההמון, להשתדל כדרך העולם. זהו חיובם, כיוון שאחרת לפי מדרגתם יחשב הדבר כהסתמכות על נס. אולם למיעוט, בעלי מדרגות גבוהות באמונה, אשר לגביהם גם הטבע נראה נס, מספיקה השתדלות מועטה בלבד כדי להסתיר רק את מה שנראה כנס בעיניהם. (מכתב מאליהו א' 204)

 

גמלי אברהם  

כאשר נכנס אליעזר לבית בתואל, הוא מפתח את הגמלים (בראשית כ”ד ל”ב). מסביר המדרש רבה (ס' י'): שהתיר הזמם שלהם, מכיוון שסתם פיהם שלא ירעו בשדות זרים.

שאלו במדרש את רב חייא: “ולא היו גמליו של אברהם אבינו, כחמורו של ר' פנחס בן יאיר?”

מסביר הרמב”ן: לא ייתכן שבהמותיו של אברהם אבינו, פחותות מחמורו של ר' פנחס בן יאיר, שלא הסכים לאכול אפילו דמאי, וכל שכן שלא אכל מן הגזל. לכן, לפי מדרגת אברהם, לא היה לו לזממן, כי לא יאונה לצדיק און. הטלת רסן על בהמותיו של אברהם נחשב לדעת הרמב”ן השתדלות מיותרת.

לבעל מדרגה אין צורך להרבות בהשתדלות. אפילו זהירות מעבירה כמניעת גזל אם אינה בגדר חשש סביר לדרגתו, נחשבת מעשה מיותר.  כיוון שמה שאינו בגדר נס לגביו, אין צורך לעשות בו השתדלות.

 

נרו של רבי חנינא בן דוסא 

הזכרנו לעיל את התנהגותו של ר' חנינא בן דוסא, כשכלם פחדו מהערוד הוא הלך ושם עקבו על חורו (ברכות ל”ג.). מדוע מותר היה לר' חנינא לנהוג כך? הרי אסור לאדם להכניס את עצמו למקום סכנה?

וכן במסכת תענית (כ”ה.): ערב שבת אחד הוחלף לבתו חומץ בשמן, ושמה בטעות חומץ בנרות, והיתה מצטערת על ביטול עונג שבת.

אמר לה ר' חנינא: מי שאמר לשמן וידלק, יאמר לחומץ וידלק.מנין לר' חנינא הבטחון, ומדוע אינו צריך להשתדל להסתיר את הנס?

אלא חייבים אנו לומר שלר' חנינא ברור היה שגם השמן דולק רק ברצון ה', לכן אצלו אין הבדל אם דולק שמן או חומץ. לדרגתו, אין צורך בהשתדלות מיוחדת לחפש שמן. העובדה שחומץ דולק, לא נראתה לו נס יותר מאשר שמן דולק, ולא צריך לעשות יותר השתדלות בענין.  לכן זכה ר' חנינא, שאותו נר גם המשיך לדלוק בחומץ עד מוצאי שבת.  לגביו דליקה למשך דקה, הינה נס בדיוק כמו דליקה למשך שבת שלמה. כך גם לגבי הערוד, בדרגת אמונה ברורה ש”אין הערוד ממית אלא החטא ממית”, וכל חומר יכול להיות רעיל או מבריא רק ברצון הקב”ה. לאדם כזה לא נחשב הארס של הערוד מקום סכנה, וממילא אין בדבר איסור כניסה למקום סכנה.

 

כך נוכל להבין גם את התנהגות ר' חנינא לגבי חשש כשפים (חולין ז:). הוא אמר למכשפה שרצתה לקחת עפר מתחתיו כדי להזיקו בכשפיה: קחי! “אין עוד מלבדו”. לכאורה אדם צריך להשתדל להתרחק ממקום סכנה, וחכמים חששו לכשפים, מדוע הוא לא חשש?

מסביר רש”י שר' חנינא סבר: “שאם אין גזרה מלפניו אין מריעין לו לאדם”. לאדם בעל מדרגת אמונה מלאה שאין שום כח בעולם מלבד גזרות ה', אין מקום שנחשב סכנה. ממילא אינו צריך להשתדל להתרחק, מטבעים המזיקים.

לנמצאים בדרגה כזו אין צורך בהשתדלות. אולם מי שאינו במדרגה כזו, חייב לדאוג לצרכיו. וכן חייב הוא להתרחק מדברים הנחשבים בעיניו מסוכנים או ניסיים. אצלו אם יבער החומץ, או יהנה מדבר הנראה כניסי בעיניו, ינכו לו מזכויותיו, ואם ינצל ממקום סכנה באופן ניסי, יפסיד.

 

השלך על ה' יהבך   

 לכל אדם ישנו חיוב להגיע למדרגות עליונות בבטחון. הגמרא במסכת ראש השנה (כ”ו:) אומרת: “לא הוי ידעי רבנן מאי 'השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך' (תהילים נ”ה כ”ג)”. סיפר רבה בר בר חנה שיום אחד הוא הלך בדרך והיה בידו משא. פגש בו סוחר ואמר לו: טול משאך והניחהו על גמלי.

מסביר הגר”א בביאורו על משלי שהספק של חכמים לא היה בפרוש המילה, אלא הסתפקו כמה השתדלות צריך לעשות, ומתי צריך לבטוח בה' בלא השתדלות.   לכך סיפר רבה בר בר חנה שהוא לא ביקש מהסוחר שיעזור לו בנשיאת משאו, אלא הסוחר מעצמו הציע לו עזרה, ללא תמורה. מכאן מגיע הגר”א למסקנה: “אפילו במה שאדם צריך ליתן לחברו בעד הדבר, אם יהיה מן השמים אז חברו יבקש ממנו שיעשה לו”.

יתרה מזו “שלא תאמר אבטח בה' אך אני מחוייב להשען גם על שכלי ולעשות, ולכן אמר: 'אל תשען', ששכלך לא יהיה אפילו בתורת משענת. אלא 'בטח אל ה' בכל לבך” (גר”א משלי ג' ה'). דברים אלו הם מדרגת רשב”י עליה דברנו.

 

השתדלות אסתר  

אסתר המלכה עושה השתדלות להצלת כלל ישראל. כצעד ראשון להשתדלות היא מבקשת מכולם לצום שלשה ימים, אפילו שהיה זה פסח ובטלו מצוות אכילת מצה. ביום השלישי, באה אסתר למלך, אבל עדיין אין היא  מספרת את מטרת בואה, אלא מזמינה אותו למשתה. באופן זה מנסה היא להגביר את השפעתה על אחשורוש. גם במשתה היא אינה מגלה את רצונה, אלא מבקשת מהמלך לבוא גם למחרת אל המשתה. צעד זה היא עושה כהשתדלות נוספת להגביר את סקרנותו, ולשכנעו לבטל את הגזרה.

גם במשתה שלמחרת  מחכה אסתר עד שאחשורוש יפנה אליה, ואז היא מגלה את בקשתה בתחינות רבות - “אם מצאתי חן בעיניך המלך, ואם על המלך טוב, תינתן לי נפשי בשאלתי, ועמי בבקשתי” (אסתר ז' ג').

לאחר כל השתדלויות אלו, המלך כבר החל להשתכנע, והוא שואל: “מי הוא זה ואיזה הוא?”

עונה אסתר, תוך כדי הצבעה על אחשורוש, “איש צר ואויב”. אבל מלאך בא והסיט את ידה כלפי המן (מגילה ט”ז.).

שואל הגר”א: “והנה זה פליאה גדולה, לענין מה מחוי ידה כלפי אחשורוש?” - הרי היא הורסת את כל השתדלותה במשך חמישה ימים, ומסכנת את כלל ישראל!

עונה הגר”א: “ודע שבכל הצדיקים, היה דרכם לכשידברו דברים לפני המלך, היה לבם ומחשבתם דבוק לקב”ה יתברך שמו”.

הדברים מדהימים, אסתר למרות כל השתדלויותיה, הרגישה  כל הזמן שעומדת לפני ה'. לכן כיוון שלדעתה היה אחשורוש המיצר לכלל ישראל, הצביעה עליו כתשובה לשאלה "מי הוא זה?".

לומדים אנו שהמאמין האמיתי, גם בזמן כל ההשתדלויות שעושה, מחשבתו דבוקה לגמרי בה' עד שיכול לשכוח את עצמו, ולסכן את כל השתדלותו. דבר זה יכול לקרות רק אם האדם מאמין גמור שאין ההשתדלות שעושה מועילה מאומה, והכל בגזרת עליון.

 

אזהרת החזון איש  

דרשו חז”ל: “אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו” (תהילים מ' ה') - זה יוסף, “ולא פנה אל רהבים” (שם) - זהו יוסף, שבשביל שפנה אל שר המשקים להצילו נתוספו לו שתי שנים בבית הסוהר.

כיצד מתישבות שתי הדרשות באותו אדם?

מסביר החזו”א: “יוסף ידע, שאין הצלתו תלויה בהשתדלות, והכל מיד ה'. אבל בהיות שנתחיב האדם בפעולות ולא לסמוך אניסא, חייב יוסף את עצמו לשמש בהזדמנות זו ולבקש משר המשקים. ואמנם בהיות שלפי תכונת הרהבים [המבטיח לעזור לכל בכל] אין בטבעו לזכור ולהיטיב, אין ראוי המעשה הזה רק מתוך יאוש, והמיואש עושה כל מה שיכול, אף בדברים הרחוקים מכל תועלת. אבל אין לבוטח לעשות - כמו אלה, ואין פעולה זו מפעולות החובה.  ויש במעשה זה כעין זרית אבק על זהר האמונה והבטחון, ואחרי שאינה חובה היא אסורה   (אמונה ובטחון ב' ו'). חיוב ההשתדלות הוא לא לסמוך על ניסים. אולם מעשה שנראה רחוק מתועלת אפילו שנמצאים במצב סכנה, אינו חיוב וממילא אסור. העושהו זורה אבק על זוהר האמונה.

 

דרגות כמות ההשתדלות לשיטת הרב דסלר  

ב”מכתב מאליהו” מונה הרב דסלר חמש דרגות של כמות ההשתדלות הנצרכת, בהתאם למדרגת האדם (עיין שםד בפירוט חלק א' מעמ' 197). אך הוא מקדים ואומר: “משקל זה צריך להיות בדקדוק עצום, ודיוק רב. כי משני הצדדים היצר יארב עליו, אם ירבה בהשתדלותו מכפי ערך אמונתו - הרי יכפור, ואם ימעט מכפי ערכו, יבוא לתהות על הראשונות, וגם לכפור אחר כך.

והיצר לפעמים מסית אותנו להרבות בהשתדלות, בשעת רפיון רוחינו, ולפעמים יסיתנו לקצר בה... ואי אפשר להגיע אל הנקודה האמיתית, אם לא מתוך יראת שמים טהורה” (חלק א' עמ' 189).

 

המורם מדברינו: כמות ההשתדלות המדויקת אותה חייב אדם לעשות,  קשה לגדור בה גדרים. היא משתנה מאדם לאדם בהתאם לדרגתו, ומשעה לשעה. הגדר שניתן לומר הוא: כל שהדבר נראה לאדם בדרגתו כנס, מחויב הוא להסתירו כדי להשאיר מקום לבחירה. אבל מה שכבר אינו נראה כנס, לגבי כל אדם בהתאם לדרגתו - אין צורך לעשותו. אם יעשנו ייחשב הדבר להשתדלות מיותרת וכפירה, שחושב שההשתדלות הנוספת תועיל לו.            

למדנו שמטרת חיוב ההשתדלות אינה לשנות דין שמים, אלא כדי שלא נראה מתנהגים בנס, ונעמוד בנסיון האמונה - ממילא מובן שכמות ההשתדלות שאנו חייבים לעשות היא רק בשיעור הנצרך להסתיר את הנס, ושנעמוד בנסיון האמונה. כל זמן שההצלה נראית כנס לפי דרגתנו, עדיין צריך לעסוק בהשתדלות. אחרת תהיה לנו עבירה של הסתמכות על נס, וכניסה למקום סכנה. אולם כשההצלה וההצלחה כבר נראות טבעיות, אין מקום להשתדלות נוספת. המתעסק בה מכאן ואילך, מתמעטת דרגת אמונתו לכלל מחוסר אמונה, ועד לשערי כפירה יגיע.

 

סיום 

הגמרא במסכת סוטה (מ”ח:)  דורשת : '“מי בז ליום קטנות' - מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנם לעתיד לבא - קטנות אמונה שהיתה בהם”.

גם צדיקים נתבעים על קטנות באמונה, ומפסידים גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

המפסיד הגדול ביותר של האמונה הוא ריבוי השתדלות. מידה מופרזת של השתדלות, מוכיחה שאדם חושב שבמעשיו הוא מועיל במשהו. ממילא הדבר מהווה כפירה באמונה שהכל בגזרת עליון, שרק אם יעשה המצוות יצליח, ואם יעבור עליהם יכרת, ואין כלל חשבון אחר בעולם.

עבודה תמידית זו היא בחינת “שבור חבית ושמור יינה”, כאשר מצד אחד מחויבים אנו להשתדל להשיג את צרכינו ולעשות מאמצים לשם כך, ומצד שני עלינו להאמין שהשתדלותנו אינה מועילה דבר.

אפילו אם מצליחים אנו לעשות השתדלות בלי להכשל במחשבת “כוחי ועוצם ידי”, עדיין ההכרעה בין השתדלות נצרכת לבין השתדלות מיותרת היא מן הקשות ביותר. אנו נזקקים להכריע בכך מדי שעה, אם בתחום הפרנסה, ואם ברפואה או בכל שטח אחר. כל סטיה מהקו המדוקדק הראוי למדרגתי באותה שעה פירושה מרידה בקב”ה.

כדי להצליח בעבודה קשה זו, להחליט כמה להשתדל ואיך להתיחס להשתדלות, התבוננו בפרקים אלו בדברי חז”ל על התביעות על השתדלות מיותרת, כנגד מעלת מיעוט ההשתדלות של המאמין האמיתי, ובכך להחדיר אל לבנו עוד אמונה ובטחון.

 

יהי רצון שיעזרו דברינו אלה לקיים: “השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך”. נשליך כל צרכינו על ה', אשר רק בידיו להועיל, ונתעלה באמונה ובטחון. לנגד עינינו יהיו דברי חז"ל (ילקוט שמעוני תהילים ל”ב): “רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו' - אפילו רשע ובוטח בה' - חסד יסובבנו”. בכל הדרגות והמצבים רק הזכויות והבטחון יזכונו בכל צרכינו, ולא השתדלויות. כאשר נתעלה באמונה ובטחון נזכה על ידם גם לגאולה השלמה, כדברי הילקוט בהושע (תקי”ט): “שאין הגלויות מתכנסות אלא בשכר האמונה”.

 

   תגובות  (2) הוספת תגובה
1.
ממש מחזק באמונה 
צבי (11/12/2008)
2.
קריעת ים סוף 
תמר (15/05/2009)
 
© Copyright 2007. All Rights Reserved. לימודי תעודה מטפלת פיתוח אתרים מפת אתר Designed by scoopsites.net